בלוג הילדים שלי

אני אמא לשלושה ילדים מקסימים

Continue reading

Posted in Uncategorized | Tagged | Leave a comment

לגעת באבנים, לשמוע את הסיפורים, להבין עבר ועתיד: "הקול גלוי" בליפתא

[משנה]חורבותיו של הכפר בכניסה לירושלים קורצות ליזמים, שמעוניינים להקים בו פרויקט יוקרה נוצץ. רגע לפני שזה קורה, הציבור מוזמן להכיר את המקום בפרויקט אינטראקטיבי יוצא דופן[/משנה]

מאת הילה לוטן

מה משותף לחוקרת קולנוע חרדית, אמנית קול שמפרקת סיפורים לגורמים, רננה רז ואדם ורטה, טקס גלגול עלי גפן ואפליקציה של עבודת סאונד המציגה את הסיפור המורכב של הכפר הערבי ליפתא, בכניסה המערבית לירושלים?

!@#$%n ^&* () _+ {} ": ?> <

!@#$%n ^&* () _+ {} ": ?> <

"פסטיבל בבית", המתקיים השבוע זו הפעם החמישית, יוצא מגבולות ארבעת הקירות וזולג אל מרחביה הנסתרים של ירושלים. הוא מציע מופעים אינטימיים בבתים שונים – פרטיים ומבני ציבור – המזמינים את הצופים לקחת חלק ביצירה ובחוויה חושית. האינטימיות הנוצרת בין היוצרים, הקהל והמקום היא חלק מהותי מהיצירה.

https://www.youtube.com/watch?v=Rgb64glpcSY&list=PLgRBU0mWNEwybE53Rbo49jw30lvg1YSBC&index=3

מבעד למראה הפסטורלי של הכפר ליפתא רוחשים מטעני העבר, ההווה והעתיד – ריבוד של סיפורים אישיים, אירועים היסטוריים, התפתחויות פוליטיות וכוחות כלכליים. בכפר הפלסטיני חיו עד 1948 כ-3,000 איש. בשנות ה-50 יושבו בבתי הכפר עולים מתימן ומכורדיסטן, אבל כשעלה ערך הקרקע גם הם גורשו. באמצע שנות ה-80 הוכרז המקום כשמורת טבע. זהו הכפר הפלסטיני היחיד בגבולות הקו הירוק ששרד כמרקם נוף ­כפרי שלם, וערכו הכלכלי קרץ זה מכבר למשקיעים שמעוניינים להפוך אותו לפרויקט מלונאות, מסחר ומגורי יוקרה. 

בנקודת זמן זו, טרם ההכרעה על עתיד הכפר, הציבור מוזמן להתהלך בשבילי הכפר הנטוש ולהקשיב לסבך קולותיו .עבודת הסאונד "הקול גלוי" מזמינה את המבקרים לשיטוט פרטי, באמצעות אפליקציה סלולרית שאותה פיתחו סטודנטים ב"בצלאל". כך הופך הטלפון החכם לסטטוסקופ, שבעזרתו ניתן להאזין לרחשי המקום, לעדויות ולקטעי שיחה.

דפנה קרון, המנהלת האמנותית של "פסטיבל בבית" שבמסגרתו מתקיים האירוע, סבורה שהייחודיות של ליפתא "היא בעלת ערך אדיר בעיצוב המרקם העירוני של ירושלים: 

"באופן אישי, אבא שלי הקים וניהל במשך 20 שנה את מרכז הגמילה ליפתא. המרכז עמד בפני סגירה לפני כמה שנים בגלל קיצוצים של משרד הבריאות, ולאחר מאבק ציבורי שאליו נרתם גם הסופר דויד גרוסמן, המאבק צלח והמרכז המשיך לעבוד עוד כמה שנים עד ששוב הגיע איום – הפעם מכיוון עיריית ירושלים – והמרכז נסגר. היה לי כבר ׳דיבוק׳ שקשור במקום, ורציתי לייצר התערבות אמנותית שתגיב לו ולשינוי האמור להתחולל בו.

"הפגישה עם הילה זקסנברג ופרויקט 'מראה מקום ליפתא', פרויקט רב-מחלקתי שמקודם בבצלאל ומתמקד בפיתוח עבודות של פרשנות ותצוגה של ליפתא במדיה דיגיטלית, הייתה כמו שידוך משמיים. כל העבודות מבוססות על איסוף מידע אזרחי ומקומי, חומרי ארכיון, תיעוד בשטח, ראיונות ותחקיר".

איך שומעים את עבודת הסאונד?

"'הקול גלוי היא יצירה תלוית מקום ולא ניתן לחוות אותה בשום מקום אחר. ההליכה בשטח היא חלק מהותי מהיצירה. בכניסה לכפר תקבלו אוזניות, ובעזרת האפליקציה השוטטות מתחילה: המבקרים מתבקשים להניח את הטלפון על אדן חלון, שפת המעיין או סלע (סימונים נמצאים בשטח), וברגע שהמכשיר פוגש את השטח המסומן, הקול בוקע והסאונד מתחיל. היצירה נמשכת קרוב לשעה".

[ביניים] אתם מצפים שהפרויקט יביא לשינוי או רק יתעד עולם הולך ונעלם?[/ביניים]

"זאת יצירת אמנות שמבקשת לעורר שיח. ליפתא הוא מקום של שוליים, גם גיאוגרפית וגם תודעתית, והסיפורים והאנשים שמאכלסים את המקום הזה – שאליהם הקהל עומד להיחשף – נמצאים בשוליים של המרחב הציבורי ולא נלקחים בחשבון בתכנון העתידי של המקום. הכניסה של גופים מסחריים ויזמים פרטיים מוחקת את ההקשרים האלה של המקום. אנחנו מעוניינים שהחשיפה תשפיע באופן ישיר על תהליכי התכנון, בהשפעה על מערך השיקולים העומדים בפני מקבלי ההחלטות וגורמי התכנון. היינו רוצים שהמקום יהיה נגיש לציבור הרחב ולא יעבור לידיים פרטיות ומסחריות. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי זו אמנות. אמנות היא לא הפגנה והיא לא פעולה פוליטית פר אקסלאנס, היא מרחב חשיבה והדהוד".

[ביניים]איפה הייתם רוצים לעשות משהו דומה בעתיד?[/ביניים]

"כיוצרת וכאוצרת, מבחינתי כל מקום הוא פוטנציאל ליצירה – מהמקומות שנראים הכי אפורים או קונבנציונליים, ועד מרחבים שקוראים לך לבוא כמו ליפתא. 'פסטיבל בבית' מבקש לתת קריאה מחודשת למקום, לאתגר אותו ביצירה ודיאלוג מהותי בין חומרי המקום (אמת)  וחומרי היצירה (בדיון)".

אירועים נוספים בפסטיבל: כניסה לביתה של חוקרת הקולנוע החרדית, מרלין וניג, שאצלה מתנהלת היצירה "לקיסקון מרלין"; "סיפור לילה" בספרייה ציבורית: חבורת אמנים משתלטת על הספרייה והופכת את שלוש קומותיה לחלל אחר לגמרי באותו לילה; ובאוגוסט: "טוק טוק" – אירוע אינטימי רב- משתתפים שבו הקהל עושה צ׳ק אין לחדר במלון לשעה אחת בלבד, ובכל חדר מחכה לו חוויה אחרת ("יצירה שאני ומיכל ואעקנין יצרנו עם עוד המון אמנים מופלאים").

יוצרים וכותבים: הילה זקסנברג, הדר פורת, שבתאי פינצ׳בסקי  עיצוב פסקול: דניאל מאיר וגיורי פוליטי מנהלת אמנותית ויוצרת שותפה: דפנה קרון

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

עם כל הכבוד לגברים – אין כמו אמא בבית

אפשר לעזור לה, לקחת חלק מתפקידה, אבל אי אפשר להחליף את אמא. שנים שבעלי לקח על עצמו את הטיפול בילדים, אבל בסוף נשברתי. עם כמה שאני מעריכה אותו על מסירותו לבית, אין כמו אמא [משנה]בבית". יאנה חודריקר כנפו החליטה לוותר על הקריירה בשביל הילדים[/משנה]

היא מנהלת תיקי השקעות ואמא לשניים. היא יכולה לנהל עסקאות בתשעה סוגי מטבעות, בחמישה אזורי זמן, להתרחץ ולהתלבש, לרחוץ את הילדים ולהלביש אותם ולצאת מהבית תוך חצי שעה. היא משלבת בין הכנת דוחות ללקוחות, הזמנת טרמפולינה מתנפחת, שיחת טלפון טרנסאטלנטית, חגיגה בגן, מדד הדאו ג`ונס, ביקור אצל השיננית, תרגילים לחיזוק רצפת האגן, ארגון חופשה משפחתית…

איך היא עושה את זה? פשוט. שמה שרה ג'סיקה פארקר והיא חיה בסרט (ושמו "אין לי מושג איך היא עושה את זה").

 

 

דירה

 

 

 

במציאות, אם היא הייתה מקבלת הצעה לתפקיד חדש וגדול שיחייב נסיעות מרובות וגם בעלה היה זוכה בג'וב החדש אותו קיווה לקבל, מישהו היה צריך לוותר על חלומו, ונחשו מי! בדיוק.

במציאות, אם היא הייתה מסרבת לחיזוריו של השותף החדש שלה, נחשו מה היה קורה לה. נכון, רוב הסיכויים שהיו מזיזים אותה תפקיד או מפטרים. השותף החדש, בניגוד לפירס ברוסנן, לא היה מקבל בהבנה את סירובה ומה שבטוח זה שהוא לא היה דואג לקדמה בתפקיד לאחר מכן. אין גברים כאלה! ואם יש לה רגשות אשם על הזנחת ילדיה והיא מבקשת קיצוץ שעות עבודה – ביי ביי קריירה, שלום ילדים! זאת המציאות שלנו.

 

 

בית משפחת כנפו

 

 

 

משרה מלאה זו לא קריירה

חוקרים תוהים מדוע אי שוויון מגדרי לא רק שממשיך להתקיים, אלא מתחזק וגדל. מדוע למרות ההרגשה שיש התקדמות, המדדים מראים אחרת? מדוע למרות שנשים הולכות ונעשות משכילות יותר ביחס לגברים, תמיד הגברים במקומות גבוהים יותר ומרוויחים יותר? באמת תעלומה גדולה! במיוחד אם אנו מאמינים ששרה ג'סיקה פארקר היא דמות אמיתית. לא קשה לנחש שהסיבה נעוצה בדילמת הבחירה בין הבית לקריירה. הגרפים מצביעים על מגמת הבחירה. ובאמת, כמה נשים מסוגלות להביט בעיני ילדיהן מלאות תקווה ולאכזבם שוב ושוב? "לא, מותק. היום לא אצליח להגיע לטקס שלך. מה לעשות, אמא צריכה לעבוד. מחר, למופע סיום, מבטיחה להגיע (אם לא יתאמו לנו שוב ישיבה בדיוק בסוף יום העבודה)".

הילדה של שרה ג'סיקה פארקר רצתה לבנות עם אמא בובת שלג. ורגע אמת בסרט – האמא הקרייריסטית נשברת, היא לא עומדת בזה, לא מצליחה להתעלם מהמבט המאוכזב בעיני בתה. ואת האמת – כמה מאתנו מצליחות? אני לא. גם אני נאלצתי לבחור בין קידום קריירה אישית לבין להיות שם למען הילדים.

בשלב מסוים הגעתי להבנה שעבודה במשרה מלאה פשוט לא מספיקה לצורך קידום קריירה. בעולם הגברים, בצמרת המשק הישראלי, העבודה רק מתחילה בשעות אחר הצהרים. הפגישות החשובות – בערב. זהו מועדון סגור רק לוי.אי.פי, אשר מקפיד לשמר את זהותו בכל כוחותיו. אין כניסה לאימהות ולכל מי שבילוי בחיק המשפחה מועדף עליו. במשך שנים בעלי לקח על עצמו את הטיפול בילדים, כולל להישאר מספר חודשים עם ילד בן פחות משנה, כשאר נשארנו לפתע ללא מסגרת. שנים התמודדתי עם הדילמה – "מה חשוב יותר?" ונשברתי לבסוף. אין מה לעשות, עם כל הכבוד לבעלי ואני באמת מעריצה אותו על מסירותו לבית ולילדינו, אין כמו אמא בבית. אפשר לסייע לה, לקחת חלק מתפקידה, אבל אי אפשר להחליפה ולכן, הנשים הן אלו שעומדות בפני הבחירה ולא הגברים.

 

מעדיפות מקצועות "נשיים"

חיי אימהות הרבה יותר מורכבים. גם אם את לא מחפשת להגיע למשרות בכירות, את עדיין צריכה להתמודד עם עבודה במשרה מלאה במקביל לגידול הילדים. את צריכה לוותר על לקחת את הילדים לגן כדי להספיק לאסוף אותם. את צריכה גם לשכוח מכל התסכולים והכעסים של כל היום וכלל רגשותיך ולהתמודד עם פרץ הרגשות של ילדייך (כולם בו זמנית), ברגע הראשון שאספת אותם מהמסגרות. את צריכה לאגור את שארית הכוחות שנותרו מיום עבודה מלא ולתזז בין חוגים, טיפולים, ארגון מסיבות וכן הלאה.

לא פלא שהגענו למצב של הפרטת ההורות ולא פלא שנשים רבות מעדיפות לקצץ בשעות עבודה ולבחור במקצועות "נשיים" יותר, הרי כל עוד אין שוויון בבית, על איזה מין שיוויון מגדרי אנו מדברים

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

כך תדברו עם ילדיכם על השכול ועל המוות

[משנה]יום הזיכרון פוגש אותנו במקומות הכי אישיים וכואבים, גם כשאין לנו מישהו קרוב שנפל. כשאנחנו הופכים להורים, הכאב הופך חד יותר, מכיוון שכל סיפור שאנחנו שומעים, כל סרט שאנחנו רואים או ספר שאנחנו קוראים, מיד גורם לנו לחשוב על ילדינו הפרטיים.[/משנה]אותה השלכה ואותו כאב גורמים לנו

[ביניים]לעיתים לאבד את שיקול הדעת שלנו לגבי הדרך הנכונה ביותר להכין את ילדינו לימים אלו וגורמים לנו, מתוך אהבה גדולה ורצון טוב, [/ביניים]

לעשות שגיאות רבות בדרך שבה אנחנו מעבירים לילדינו את המסרים. אז אנחנו עלולים להימנע לגמרי מלדבר על יום הזיכרון או לחלופין להציף את ילדינו במידע או אפילו להעמיס עליהם רגשית, דברים שאין ביכולתם להכיל עדיין.

 

אם נדע מה צריך לעשות ואיך צריך לעשות את זה, זה ימנע מאיתנו את אותו מצב של חוסר אונים בחינוך. להלן מספר הנחיות מעשיות לפעולה מיידית:

סימולצית צפירה

לפני הצפירה, ערכו עם הילדים סימולציות שלה. הקטנים עלולים להיבהל מהצפירה. הגדולים יותר, עלולים לחשוב שמדובר באזעקה. חפשו באינטרנט הקלטה של הצפירה והכינו את ילדיכם לכך בצורה ספציפית. לדוגמא: חמוד, מחר בבוקר (או הערב בשמונה) אנחנו נשמע פתאום צפירה, צליל ארוך וחזק שבו נצטרך לעמוד בשקט. לא מדובר באזעקה. בזמן הצפירה אנחנו צריכים לעמוד בשקט ולחשוב על כל החיילים ששומרים עלינו ועל אלו שנפצעו או מתו (תלוי בגיל כמובן), בזמן שהם הגנו על המדינה שלנו ועל כולנו. ככה זה הולך להישמע. השמיעו לו עכשיו את הצפירה. הסבירו שהיא קצרה וחשוב לעמוד בה בשקט. בזמן הזה אנחנו נושמים עמוק וממלאים את הלב שלנו בהרבה אהבה לכל החיילים והחיילות.

תיאום ציפיות

יש ילדים שמובכים מהעמידה בצפירה עם חבריהם ולעיתים אפילו בורחים להם צחקוקים לא ראויים. לכן, חשוב לשוחח איתם מראש על הדברים. הסבירו מהי ההתנהגות המצופה מהם ואיזו התנהגות אינה מתאימה ויכולה לפגוע ברגשותיהם של אחרים. נסו לתת להם דוגמא מעולם התוכן שלהם, תלוי גיל כמובן, לצחוקים לא מותאמים שיכולים לפגוע גם בהם. במידה ומדובר על ילדים בגיל בית ספר, נסו לחבר אותם לחוויה אישית יותר, לחייל ספציפי שהם מכירים, לאו דווקא חייל שנהרג. כאשר החוויה הופכת להיות אישית, קל יותר לילדים להתחבר אליה.

סיפור אישי

ככל שנשכיל לחבר את הילדים הגדולים יותר לסיפור אישי, אחד ספציפי, כך הם יוכלו להתחבר יותר ליום הזה ולהבין את המשמעות שלו. אל תציפו אותם בסיפורים. בחרו סיפור אחד, כתבה אחת, ספר אחד שמותאם לגילם ולעולם התוכן שלהם. עשו קישור ליום העצמאות, לחשיבות הצבא והחיילים לקיום מדינה עצמאית משלנו. הסבירו שאולי החייל מת, אבל ביום הזה אנחנו כולנו חושבים עליו, זוכרים אותו ולכן הוא בלבנו לנצח, לתמיד.

לא להתעלם

אל תתעלמו מיום הזיכרון, גם אם ילדכם בן חמש, אך וודאו שאינכם מציפים אותו במידע שאינו מותאם לגילו. זהו גיל שבו הילדים מתחילים להתמודד עם המוות והנושא מפחיד אותם. אי לכך חשוב לדבר גם על החיילים אשר מגנים עלינו כיום. אפשר לספר בעדינות שיש לנו מלחמה עם עמים אחרים ושבקרבות השונים נלחמו חיילים ונהרגו. החיילים האלו הם גיבורים גדולים ולכן כשאנחנו עומדים בשקט בזמן הצפירה, אנחנו חושבים עליהם ואוהבים אותם מכיוון שהם הגנו עלינו. ענו על השאלות שלהם בסבלנות והיו קשובים להם. אם אתם מרגישים שקשה להם, זה בסדר לשחק איתם, לצפות בסרט שאינו קשור ליום הזיכרון ופשוט להיות ביחד.

צפו איתם בסרטים ותוכניות

שימו לב לתכנים שילדיכם, בכל גיל, נחשפים אליהם בכל המדיות ובכל מקרה, בעיקר אצל הקטנים, במידה ויש תכנית שמותאמת להם, בערוץ הילדים למשל, שבו לידם בזמן הצפייה ונהלו איתם שיחה על התכנית, על הסיפורים שעולים ממנה ובעיקר על התחושות שלהם ביום הזה. ודאו שילדיכם לא רואים תוכניות רבות מדי או כאלו שאינן מותאמות לגילם.

כל הרגשה היא לגיטימית

יום הזיכרון אינו פשוט גם לילדים. שאלו אותם מה הם מרגישים ואל תשפטו אותם על תשובתם. התשובות יכולות לנוע מ"מאוד עצוב לי היום" ועד "אני לא מרגיש כלום", "זה לא קשור אלי" או "בא לי לצחוק". שקפו את רגשותיהם ונסו לפתח איתם שיחה על כך. הסבירו להם כיצד אתם מרגישים ביום זה, דברו גם על הקושי שלכם, הסבירו שהכל בסדר וגם אם אינם מרגישים כרגע מחוברים או אם אינם מרגישים עצובים, כמה חשוב לכבד את רגשותיכם של אחרים, להיות שקטים יותר, קשובים ורגישים.

אם אתם משפחה שכולה – שתפו את הילדים בכאב שלכם, אך במידה סבירה. אל תמנעו מהם את השייכות, גם אם היא מתוך כאב, אך נסו לדאוג למינונים נכונים. אם הם קטנים, חשוב שישמרו על מסגרת וסדר יום רגיל עד כמה שניתן.

הורים יקרים, היו אתם עצמכם. אם אתם עצובים, זה בסדר להיות עצובים. רגועים, אך עצובים. אל תנסו להציג מצב רוח אחר, להמציא תשובות או להיות מישהו אחר. ילדים לומדים מדוגמא אישית. אם תכבדו, תהיו שקטים ותשוחחו איתם על היום הזה ועל רגשותיכם, ילדיכם יעשו כמוכם.

 

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

הכי קרוב לאבא: למה למחוק את הגבר מהמשפחה?

[משנה]מדוע חברות רבות המוכרות מוצרי תינוקות, כמו מטרנה, אלטמן ומיננה, בוחרות לפנות רק לקהל האמהות ולא לאבות? לעמרי אימבר חלפין, אבא לשלושה, נמאס שמתעלמים ממנו[/משנה]

נו, באמת שזה מגוחך. אני לא יודע מה הפרסומאים סלש יחצ"נים סלש מנהלי מדיה חברתית סלש סלש סלש – חושבים לעצמם כשהם נכנסים לפרסום מגדרי בתחום ההורות. ברצינות. מעבר לחיסול מיידי של מחצית מקהל היעד של המותג ויצירת אנטגוניזם בקרב גברים כמוני, שימור השיחה הזו, המשאירה אותנו הגברים מחוץ לשדה ההורי, היא פשוט פשע.(8pt)

על מה אני מדבר? אני אתחיל מההתחלה. 

ADADAD

אני יושב על חוף הים בהרצליה במעין בר מסעדה-חופי שכזה. צהרים של יום עבודה לכל דבר לבוגרים שבינינו, יום חופש לילדים, השמש חמימה, הרוח נעימה, האווירה טרנדית וגיא מבסוט מההמבורגר שלו. יותר מזה? אחרי שכולם מתיישבים, אני מרים את העיניים וסוקר מעט את הקהל. "הנה עוד אבא עם הילדים שלו!" אני מסמן לעצמי (גילוי נאות, אבות שמסתובבים עם הילדים שלהם גורמים לי אושר.(14pt)

תענוג עצום להיות עד לשינוי החברתי הענק הזה שקורה מתחת לעיניים שלנו), "והנה עוד אחד!", "ועוד אחד!" אט אט אני מבין שלא רק שאיני בודד, אלא שאנחנו, הגברים, מונים את מחצית (!) אוכלוסיית ההורים שהגיעו, במהלך יום עבודה, לים עם הילדים שלהם. גילוי מרגש, תודו. (18pt)

השמש שוקעת ובדרך הביתה השיחה ביני לבין אשתי, גולשת לסוגי תמ"ל והאם אנחנו צריכים להישאר עם המותג בו אנחנו משתמשים. גם אחרי החלטה מהוססת להישאר, אני עדיין מחפש עוד קצת מידע באינטרנט ואני מוצא את זה.

קייט הולמס

[משנה]תחליף חלב אם?[/משנה]

מתברר אם כן, שלא משנה כמה גדול השינוי בשטח, לא משנה כמה מחקרים וסקרים יתפרסמו, לא משנה כמה אנחנו נעיד ונרצה, עדיין יהיו אלו שיתייחסו אלינו האבות כמו אל אוויר. האבסורד הוא שדווקא התחליף לחלב אם (בניגוד להנקה) הוא בהחלט משהו ששני בני הזוג יכולים לספק לתינוק. אבל זה בסדר גמור. מי שמתייחס אלי כאל אוויר מקבל את אותו היחס ממני. מטרנה, אני מודה לכם על שפתרתם עבורי את הסוגייה סופית. הילדים שלי לא יאכלו משהו שאבא לא יכול לתת להם. (24pt)

 

כל הסיפור הזה החזיר אותי לשני מקרים שפגשתי בעבר. דוגמאות? בבקשה.

[משנה]ויטמינים לנשים בלבד[/משנה]

כשהתמונות הללו עלו לפייסבוק, אני ואבות נוספים פנינו לאלטמן בבקשה לשקול לשנות את המינוח אמהות להורים. הגיוני, לא? אחרי הכל, הילדים שלנו מקבלים את הויטמינים שלהם משני ההורים לא? אז לא או שלפחות באלטמן לא סבורים שכדאי שגם אבא יהיה אמון על בריאותם של הילדים שלו.

אז אלטמן יקרים, למרות שאני בטוח שבדקתם כבר בעצמכם, אני יכול לספר לכם כי בסקרים שערכתי השבוע ברשת, הורים מעידים כי שני ההורים רוכשים תרופות לילדיהם באופן די שווה, כאשר ב-53% מהבתים האמהות קונות, בעוד שב-47% מהבתים האבות קונים (למען המדעיות שבעניין אוסיף כי אוכלוסיית הסקר הייתה משתתפים בקבוצות הורים הכוללות רוב מוחץ של אמהות). כלומר, גם אבא עשוי לגשת לרוקח ולבקש את המוצר שלכם. לא האבא הזה כמובן, אותי כבר שרפתם, אבל לכו תדעו, אולי יש אנשים שנהנים(36pt)

כשמתעלמים מהם.

אפילו מוצרים מסוימים לילדים שלנו פונים לאמהות בלבד. קחו לדוגמא את אתר מיננה.

[משנה]המרחב ההורי הוא גם שלי[/משנה]

אז מיננה יקרים או שמא עלי לומר יקרות, יש לי חדשות בשבילכן – המוצרים אותם אתן משווקות ומיועדים לטיפול בילד, רובם וכולם פרט למוצרים הקשורים באופן ישיר להנקה, פונים לכל מי שמטפל בילד, בלי קשר לציוד המצוי בין רגליו. מי אתן חושבות שהתקין את מגן השמש על החלון ברכב שקנינו מכן? אז לפחות עד שישתנה הניסוח, מיננה, אני ואתן סיימנו.

עכשיו, לפני שקופצות עלי כאן נשים ואמהות, תנו לי להקדים תרופה למכה. "רוב הטקסטים מנוסחים בלשון זכר. למה אתה עושה עניין מכמה שפונים לנשים?" אני באופן כללי לא עושה עניין. לתשומת לבכן, אין כאן פרסומות סקסיסטיות לאוכל או לריהוט (ואלוהים יודע כמה כאלו יש), אבל אני כן עושה עניין כשמדובר במרחב ההורי. המאבק על כניסת האבות בחזרה לחיק המשפחה מתחיל בראש ובראשונה בשיח הציבורי ומי שמתעלם ממני כאוכלוסיה שווה בשיח הציבורי, אין לי שום כוונה להמשיך לממן אותו.

יותר מזה, ארגונים גדולים ומכובדים מצליחים איכשהו להתנסח כראוי או על ידי שימוש בגוף שני יחיד המתחמק מלשון זכר-נקבה כמו בפמפרס לדוגמא (שם, לתשומת ליבכן, מיננה, ניתן ללמוד כי הטיטול הומצא לא ע"י אמהות למען אימהות, אלא ע"י סבא אחד למען כולנו) או ע"י שימוש במונח "הורה" או "הורים" כמו באתר של שילב.

אז למרות שאני מכיר בזכותם של המפרסמים והמפרסמות השונים לעשות ככל העולה על רוחם בפרסומיהם, אני מכיר גם בזכותי כצרכן להרעיף עליהם את אותה ההתעלמות אותה הם מעניקים לי ולשכמותי. כך שיקיריי, עד שלא תמצאו לנכון להכיר בעובדה המוגמרת שגברים הם חלק מהמנגנון המטפל בילדים שלנו, אני לא אמנה בקרב קהל לקוחותיכם. אני מזמין אבות בכלל לבדוק עם עצמם גם כן בכיס של מי הם שמים את הכסף שלהם והאם הוא סופר אותם או רק את הכסף שלהם.

* פנינו לחברות המוזכרות בכתבה, אך עד מועד פרסום הפוסט לא התקבלה מהן תגובה במערכת.

 

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

בדיקה- חלודה והשלכותיה

אין אחד שלא מכיר אותה או לא נתקל בה פעמים רבות בחייו. סיפורים רבים סופרו על החיידקים המסוכנים ששורצים בה, ושאפילו המגע הקטן שבקטנים בה עלול להיות איום ונורא. היא האיוּם הגדול ביותר על כל מכונה, גשר או סתם קורה שעשויה מברזל, ונזקיה הרבים עולים לתעשייה ולכל אחד מאיתנו הרבה מאוד כסף. ניחשתם נכון – מדובר בחומר החום-אדמדם הזה שנקרא חלודה.

למרות המוניטין השלילי שיצא לחלודה, האם יצא לכם פעם לעצור לרגע ולחשוב איך היא נוצרת ואם אפשר למנוע את היווצרותה ואת התפשטותה. וגם, האם החלודה באמת מסכנת את בריאותנו?

חלודה נוצרת כשברזל עובר תהליך של חמצון בנוכחות של מים וחמצן, שנמצאים בכל רגע נתון באוויר שאנו נושמים. למעשה, הברזל אינו המתכת היחידה שעוברת תהליך חמצון, אלא כל מתכת עוברת תהליך כזה ברמה זו או אחרת. כסף, זהב ופלטינה, למשל, משתייכות לקבוצת המתכות האצילות שכמעט אינן מתחמצנות. לעומת זאת, אבץ, נחושת וברזל שייכים לקבוצת מתכות המעבר שמתחמצנות בקלות.

תהליך החמצון של המתכות נקרא "קורוזיה", או בעברית שיתוך. חלודה היא מקרה פרטי של שיתוך שבו הברזל מתחמצן ליצירת תחמוצת ברזל. אז מדוע תהליך החמצון של הברזל זכה לכבוד כה רב, התבדל מכל שאר המתכות וזכה לשם משל עצמו?

ריאקציית חמצון-חיזור

הברזל, שמצוין באותיות  Feבטבלה המחזורית (קיצור של Ferrum בלטינית), הוא המתכת הנפוצה ביותר בכדור הארץ – ולכן הוא זול יחסית למתכות אחרות. כמו כן הוא מתאפיין בעמידות רבה ובחוזק מכני גבוה מאוד שהפכו אותו לאמצעי פופולרי מאוד לבניית גשרים, בניינים, ספינות, מכונות, כלי רכב ועוד. אך אליה וקוץ בה, החיסרון והאויב הגדול ביותר של הברזל הוא דווקא הוא עצמו. החלודה, או תחמוצת הברזל שנוצרת על פני שטח הברזל, איננה חזקה כמוהו. אפילו להיפך, היא חלשה ופריכה עד כדי כך שאפשר לקלף אותה ולפורר אותה בידיים חשופות.

 

 

חלודה

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

תגלית דרמטית: מקדש חדש של המאיה, עטור פרצופים ענקיים

[משנה]מכרה זהב ארכיאולוגי שופך אור על הקשר בין מלך המאיה ובין אל השמש[/משנה]

לפני כ-1,600 שנים סוף-תקציר. היה מקדש השמש הלילית תמרור דרכים בולט, אדום כדם, שנראה למרחקים. הוא עוטר במסכות ענקיות של אל השמש של המאיה, בדמויותיו ככריש, שותה דם ויגואר. המקדש נבלע למשך זמן רב בג'ונגלים של גואטמלה, אבל לאחרונה חשף את פניו לעיני הארכיאולוגים וסיפק להם רמזים חדשים על הממלכות היריבות של המאיה. 

בניגוד לאימפריות האצטקים והאינקה, שהיו מרוכזות יחסית בשטח מסוים, תרבות המאיה – שהשתרעה על פני חלקים נרחבים של גואטמלה ובליז של היום ועל חצי האי יוקטן (Yucatan) של מקסיקו – הייתה אוסף רופף של ערי מדינה. "כיום ההכרה בכך גוברת, מאז התברר בשנות התשעים של המאה הקודמת כי כמה ממלכות היו חשובות יותר ואילו אחרות פחות," אמר סטיבן יוסטון, ארכיאולוג מאוניברסיטת בראון, בהכרזתו על גילוי המקדש החדש. אל זוטס (El Zotz), (ששכנה בשטחה של) גואטמלה של ימינו, הייתה אחת הממלכות הקטנות יותר, אבל מתברר שהיה מנוי וגמור עמה להטביע את חותמה באזור. 

ב-2010 חשפו הארכיאולוגים שעבדו על ראש גבעה בקירבת מרכז העיר העתיקה את פירמידת דיאבלו (Diablo), שגובהה 13 מטרים. בראשה הם מצאו ארמון מלוכה וקבר, שלפי סברתם מכיל את שרידי השליט הראשון של העיר, שחי בין 350 ל-400 לספירה בקירוב. בערך באותו זמן הבחינו יוסטון ועמיתיו בסימנים הראשונים למקדש השמש הלילית, מאחורי הקבר המלכותי שבראש פירמידת דיאבלו. אבל רק לאחרונה חשפו החופרים את יצירות האמנות חסרות התקדים, מתחת לצמחייה שכיסתה אותן במשך מאות שנים. 

 

כוח השמש

כתליו החיצוניים של המקדש מעוטרים במסכות טיח בגובה מטר וחצי, המראות את השינויים המתחוללים  בפניו של אל השמש במרוצת חצייתו את השמים בשעות היום. מסכה אחת דומה לכריש, התייחסות ברורה לעליית השמש מהים הקריבי במזרח, אמר יוסטון. שמש הצהריים מתוארת כברייה קדמונית בעלת עיניים פוזלות השותה דם, וסדרת מסכות אחרונה מזכירה את היגוארים המקומיים, המתעוררים מתרדמתם בג'ונגל לקראת שעת השקיעה. 

תרבות המאיה מקשרת היטב בין השמש להתחלות חדשות ובין אל השמש למלוכה, הסביר יוסטון. לפיכך, הימצאות דמויות השמש על מקדש סמוך לקבר מלכותי עשויה להעיד על כך שהקבור בתוכו היה מייסד השושלת – המלך הראשון של אל זוטס. זוהי דוגמה לאופן שבו "השמש בכבודה ובעצמה הושתלה בזהותם של המלכים ושל השושלות הבאות אחריהם," אמר יוסטון. 

לדברי הארכיאולוג דיוויד פרידל, העוסק

בחקר המאיה,  "קרוב לוודאי שהשערתו של יוסטון נכונה וכי הבניין אכן הוקדש לשמש, כאלוהות העומדת בזיקה הדוקה עם המלוכה. אין ספק שפירמידת דיאבלו תרחיב את הידע שלנו על הדת ועל הפולחנים של תקופת המאיה הקלאסית." 

צוותו של יוסטון גם מצא רמזים לכך שהמאיה, שהוסיפו נדבכים חדשים למקדש במרוצת הדורות, ראו בבניין יצור חי. לדוגמה, האפים והפיות של המסכות בנדבכים העתיקים והעמוקים ביותר הושחתו בשיטתיות. "למעשה, זה שכיח מאוד בתרבות המאיה," אמר יוסטון לחדשות נשיונל ג'יאוגרפיק. "קשה מאוד למצוא דיוקן מאיה של מלך כלשהו שעיניו לא הושחתו ואפו לא קוצץ… אבל 'השחתה' אינה המילה המתאימה לתאר זאת. אני רואה בזה יותר השבתה. "זה כאילו שהם 'כיבו' את המסכות לפני ששבו ושחזרו אותן בנדבכים הבאים… זה לא גילוי של חוסר כבוד אלא דווקא ההיפך ממנו." 

 

מכרה זהב של מידע

לדברי חוקר המאיה סיימון מרטין, המסכות שנמצאו באל זוטס הן "מיוחדות במינן" ובעלות ערך רב, היות שהן עשויות לסייע באימות תיאוריות על האופן שבו תיארו המאיה את אל השמש. "כבר יש לנו תמונות של אל השמש בשלבים שונים… אבל מעולם לא מצאנו משהו שמצרף את כולן יחדיו," אמר מרטין, מהמוזיאון לארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה (Pennsylvania), שלא נטל חלק במיזם. 

עד כה "היה עלינו להרכיב [את הרצף] מפירורי מידע, ופשוט לקוות שעשינו את זה נכון. זו יכולה להיות הזדמנות לראות את כל העסק, שלב אחרי שלב." המקדש אף השתמר להפליא, הוסיף מרטין, מה שעושה אותו ל"מכרה זהב אמיתי של מידע." 

"כבר ראינו כמה מקומות שבהם השתמרו בניינים שלמים," אמר. "אבל בדרך כלל [המאיה] הרסו בניין ואחר כך בנו חדש על חורבותיו, ולכן כשחופרים לא מוצא הרבה מהעיטורים של הבניינים." לעומת זאת, המאיה שעבדו באל זוטס הקפידו מאוד לשמר את מבנהו המקורי של המקדש, ואף הרחיקו לכת וריפדו אותו בעפר ואבנים קטנות לפני שבנו מעליו. 

עם הפנים החוצה

הארכיאולוג קרל טאוב מציין לשבח את מלאכת המחשבת של מגלפי המסכות. "הן תלת-ממדיות. הפרצופים בולטים מתוך כותל החזית. למען האמת, לא רואים את זה לעתים קרובות… כי אם הם בולטים יותר מדי, הם נושרים. אבל כאן הם ממש הצליחו לעשות זאת. 

"כשאור השמש ריצד על הפרצופים האלה, הם ודאי נראו דרמטיים ביותר," אמר טאוב, מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד (Riverside), אשר לא נטל חלק במיזם. 

ראש המיזם, יוסטון, הוסיף כי אין ספק שצבע המסכות – ארגמן, כפי שמעידות שאריות הצבע –  תרם גם הוא להבלטתן. "עם הצבען האדום המבהיק הזה, הרושם היה בולט במיוחד עם שחר ובשעת השקיעה," אמר יוסטון. מקדש השמש הלילית, הצבוע באדום מבהיק ומתנוסס לגובה רב, נועד "לראות ולהיראות," אמר יוסטון. 

חשוב מכל, אין ספק שהוא נראה היטב מטיקאל (Tikal), ממלכה גדולה, עתיקה וחזקה יותר, שיחסיה עם אל זוטס אולי היו ידידותיים, ואולי לא. "אנחנו רגילים לחשוב על מלכים כעל עצמאיים לחלוטין, אבל אצל המאיה מלך קדוש היה בדרך כלל חלק מהיררכיה של מלכים," אמר מרטין. "משום כך ייתכן שתושבי אל זוטס היו כפופים במשך פרקי זמן להשפעתה החזקה של טיקאל, ובעת שהשלטון בטיקאל היה חלש, ייתכן שהם נעשו עצמאיים לגמרי, או אולי קשרו את עצמם למלכים חזקים יותר במקומות אחרים." 

dont blow it

עוד הרבה מאוד תגליות בדרך?

shimina

למרות הקפדנות הגדולה הניכרת בבניית המקדש ובשימורו, הוא לא נשאר בשימוש זמן רב. ראיות מן האתר מלמדות שהבניין ננטש במאה החמישית מסיבות שאינן ידועות. "זה כאילו שהם הניחו את הכלים והסתלקו בעיצומה של הרחבה נוספת של המקדש," אמר יוסטון. "אני חושב שהאתר מציג את גוויעתה של שושלת." 

התשובה לתעלומה זו ואחרות עשויה להתגלות כאשר ייחשפו עוד חלקים של מקדש השמש הלילית. "רק 30 אחוזים מהחזית הזאת נחשפו," אמר טאוב. "אני חושב שצפויות לנו עוד הרבה מאוד תגליות, ובעתיד נבין טוב יותר מה הבניין הזה מציג." סוף-תקציר

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

מנדו: כך הופכים רעיון מעניין לסדרה עם גל גדות

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

גינה פרטית 50 מטרים מהים: טריפלקס ב"סי אנד סאן"-3

מיקום של הדירה הזו – טריפלקס עם גינה פרטית קטנה – הוא חלומי: מרחק של 50 מטרים בלבד מחוף הים, בצפון תל אביב. אבל היא נזקקה לשיפוץ יסודי, משום שהבניין בו היא נמצאת – קומפלקס "סי אנד סאן" – נבנה לפני 20 שנים כמלון דירות בסטנדרט קבלני נמוך, והקרבה לים לא עזרה לשמרו במצב טוב.     השיפוץ הקיף את שלוש הקומות של הדירה (קומת מרתף ששטחה 57 מ"ר, קומת כניסה בשטח של 79.5 מ"ר וקומת חדרי שינה ששטחה 95 מ"ר), ועלה, ללא הריהוט, יותר ממיליון שקלים. בעלי הדירה – ישראלית ואמריקאי שחיו בניו יורק והחליטו לחזור לישראל עם שלושת ילדיהם (בני 6, 12 ו-14) – בחרו להשאיר כפי שהם את דלת הכניסה, המשרביות שמאפיינות את הקירות ופרופילי האלומיניום של החלונות, כדי לשמור על האחידות החזותית של הבניין ומשום שלא רצו לנקר עיניים. "זו הנחיית עבודה שנבעה מאידיאולוגיה של בעלת הדירה. היה לה חשוב לשמור על חיבור למבנה ולמרות שהיה לי קשה לקבל את זה, אני מעריכה אותה על כך", אומרת מעצבת הפנים ליאת הדס, שהופקדה על השיפוץ. היא התבקשה לעצב את הדירה בגוונים בהירים ובאופן שיעניק לדייריה תחושה של חופשה גם בחיי היום יום.

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment

גינה פרטית 50 מטרים מהים: טריפלקס ב"סי אנד סאן"-2

 

מיקום של הדירה הזו – טריפלקס עם גינה פרטית קטנה – הוא חלומי: מרחק של 50 מטרים בלבד מחוף הים, בצפון תל אביב. אבל היא נזקקה לשיפוץ יסודי, משום שהבניין בו היא נמצאת – קומפלקס "סי אנד סאן" – נבנה לפני 20 שנים כמלון דירות בסטנדרט קבלני נמוך, והקרבה לים לא עזרה לשמרו במצב טוב.

 

 

השיפוץ הקיף את שלוש הקומות של הדירה (קומת מרתף ששטחה 57 מ"ר, קומת כניסה בשטח של 79.5 מ"ר וקומת חדרי שינה ששטחה 95 מ"ר), ועלה, ללא הריהוט, יותר ממיליון שקלים. בעלי הדירה – ישראלית ואמריקאי שחיו בניו יורק והחליטו לחזור לישראל עם שלושת ילדיהם (בני 6, 12 ו-14) – בחרו להשאיר כפי שהם את דלת הכניסה, המשרביות שמאפיינות את הקירות ופרופילי האלומיניום של החלונות, כדי לשמור על האחידות החזותית של הבניין ומשום שלא רצו לנקר עיניים. "זו הנחיית עבודה שנבעה מאידיאולוגיה של בעלת הדירה. היה לה חשוב לשמור על חיבור למבנה ולמרות שהיה לי קשה לקבל את זה, אני מעריכה אותה על כך", אומרת מעצבת הפנים ליאת הדס, שהופקדה על השיפוץ. היא התבקשה לעצב את הדירה בגוונים בהירים ובאופן שיעניק לדייריה תחושה של חופשה גם בחיי היום יום.

 

 

 

Continue reading

Posted in Uncategorized | Leave a comment